ביאור שטיינזלץ על כריתות ו׳

1 בבואה צל לבבואה של בבואה שלו, נידע דאתי לביתיה ידע שיבוא לביתו. ומעירים: ולאו מילתא היא ולא דבר הוא, ואין לעשות כן, דילמא חלשא דעתיה שמא תחלש דעתו אם לא יראה את הסימן, ומתרע מזליה ויורע מזלו.

2 אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא עכשיו שאתה אומר שסימן שעושים דבר של ממש הוא, יהא רגיל איניש אדם למיכל ריש שתא לאכול בראש השנה קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי דלעת ורוביא, כרישים, תרדים ותמרים, שכולם יש בהם סימן טוב.

3 אמר להו להם רב משרשיא לבניה לבניו: כי בעיתו למיזל למגמר קמיה רבכון כאשר אתם רוצים ללכת ללמוד לפני רבכם, גרוסו מעיקרא מתניתין והדר עולו קמי רבכון תלמדו ותחזרו תחילה על המשניות ואחר כך היכנסו לפני רבכם, וכי יתביתו קמי רבכון, חזו לפומיה דרבכון וכאשר אתם יושבים לפני רבכם, ראו את פיו של רבכם כשמלמד אתכם, שנאמר: "והיו עיניך רואות את מוריך" ישעיהו ל, כ, וכי גריסיתו שמעתא, גרוסו על מיא וכאשר אתם גורסים, חוזרים על שמועה, הלכה, גירסו אותה על המים, דכי היכי דמשכי מיא תמשוך שמעתכון שכמו שנמשכים המים תימשך שמועתכם.

4 ועוד אמר להם: מוטב לחיות אקילקי באשפות של מתא מחסיא, ולא אפדני בארמונות של פומבדיתא. טב גילדנא סריא למיכל מכותחא דרמי כיפי טוב לאכול דג קטן מסריח מלאכול כותח משובח וחזק שמשבר סלעים, שהוא מזיק.

5 ושבים לעיקר הדיון, בענין משיחת המלכים נאמר: "ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני" שמואל א ב, א, ומדייקים: "רמה קרני" ולא "רמה פכי", וסימן הוא: דוד ושלמה שנמשחו בקרן ראה שם טז, יג. מלכים א א, לט — נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו מן הפך ראה שמואל א י, א. מלכים ב ט, ג—ו — לא נמשכה מלכותם.

6 א שנינו במשנה בין חייבי הכריתות: המפטם הרוקח את הקטרת. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: המפטם את הקטרת ללמד בה כיצד לעשותה, או למוסרה לציבור — פטור, אם עשאה להריח בה — חייב. והמריח בה, בקטורת של המקדש — פטור, אלא שמעל, נהנה מן ההקדש, ואם היה זה בשוגג צריך להביא קרבן אשם.

7 ותוהים: ומי איכא והאם יש דין מעילה בריח? והאמר והרי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח של נכסי הקדש — אין בהן משום מעילה, אם נהנה מהם!

8 ומשיבים: ריח רק אחר שתעלה תמרתו עמוד העשן של הקטורת, אין בו משום מעילה, שהרי אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו.

9 ושואלים: אלמה מדוע לא? והרי תרומת הדשן, שמרימים מדשן המזבח ומניחים אצל המזבח, הרי שנעשית מצותה לאחר שכבר נשרפו הקרבנות, ובכל זאת מועלין בה!

10 ומשיבים: אין ללמוד משם, משום דהוי שהריהם תרומת הדשן ובגדי כהונה, שני כתובים הבאים כאחד, שנאמר בהם דבר שניתן היה לאומרו באחד מהם, וללמוד ממנו, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים לשאר דיני התורה.

11 ואומרים: הניחא לרבנן זה נוח לשיטת חכמים, אלא לשיטת ר' דוסא מאי איכא למימר מה יש לומר? דתניא ששנויה ברייתא, נאמר על בגדי הכהן הגדול שלובש ביום הכיפורים: "והניחם שם" ויקרא טז, כג, מלמד שטעונין גניזה.

12 רבי דוסא אומר: כשירין הן לכהן הדיוט שהרי גם הם בגדי לבן, ומה תלמוד לומר "והניחם שם"? כוונתו — שלא ישתמש בהן הכהן הגדול ביום הכפורים אחר. ואם כן, מדוע לא נלמד מתרומת הדשן לשאר דברים?

13 ומשיבים: משום דהוי שהריהם תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד לענין זה, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ומבארים: תרומת הדשן מאי מה היא? דתניא ששנויה ברייתא: "ושמו אצל המזבח" שם ו, ג, מלמד שטעונין גניזה. עגלה ערופה מאי מה היא? דתניא ששנויה ברייתא: "וערפו שם את העגלה בנחל" דברים כא, ד, מלמד שטעונין גניזה.

14 ומוסיפים: ולמאן דאמר ואפילו לדעת מי שאומר בדרך כלל: שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, מכל מקום הכא כאן ודאי אין מלמדין, משום דהוי תרי מיעוטי שיש שני מיעוטים בכתוב, בתרומת הדשן כתיב נאמר "ושמו" ויקרא ו, יג, וההדגשה היא: הדין אין זה כן, צריך לגנוז אותו, מידי אחרינא דבר אחר לא, וכן גבי אצל עגלה ערופה כתיב נאמר: "העגלה הערופה" דברים כא, ו, ללמד: העגלה הערופה אין כן, מידי אחרינא דבר אחר לא.

15 ב תנו רבנן שנו חכמים: פיטום רקיחת הקטרת כיצד? הצרי, והציפורן, והחלבנה, והלבונה — כל אחד מהם משקל שבעים של שבעים מנה מאה דינר. מור, וקציעה, שיבולת נרד, וכרכום — משקל ששה עשר של ששה עשר מנה. הקושט — שנים עשר מנה, קילופה — שלשה, וקנמון תשעה. בורית כרשינה — תשעה קבין, יין קפריסין — סאין תלתא קבין תלתא שלושה סאים ועוד שלושה קבים, חצי סאה. אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק יין לבן ישן. מלח סדומית מביאים רובע הקב. מעלה עשן, שהוא עשב שגורם שייתמר עשן הקטורת יפה — כל שהוא. ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא.

16 ואם נתן בה דבש בקטורת — פסלה, שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ויקרא ב, יא. ואם חיסר אחת מכל סממניה, והקטירה — חייב מיתה. ר' שמעון אומר: הצרי שהוזכר לעיל אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, ולא עץ הקטף עצמו! ועוד, בורית כרשינה שהוזכרה, אינה חלק מהסממנים, אלא ששפין משפשפים בה את הציפורן כדי שתהא נאה. וכן יין קפריסין שהוזכר הוא זה ששורין בו את הציפורן כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה לצורך זה, אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד.

17 ומעירים: מסייע ליה לו הדבר לר' יוסי בר' חנינא, שאמר ביחס לקטורת: "קדש היא קדש תהיה לכם" ראה שמות ל, לו—לז, לומר: כל מעשיה לא יהו אלא בקדש.

18 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו במסכת שקלים: המקדיש נכסיו והיו בה דברים הראויין לקרבנות הציבור — ינתנו לאומנין העובדים עבור המקדש בשכרן.

19 ויש לשאול: הני אותם דברים הראויין לקרבנות הציבור, שאדם מקדיש משלו, מאי נינהו מה הם? אי אם בהמה וחיה — הרי תנא ליה שנה אותו, את דינם במשנה אחרת! אי אם יינות שמנים וסלתות — גם כן תנא ליה שנה אותו! אלא לאו האם לא מדובר על קטרת שאדם מקדיש משלו? ואם כן, קטורת נעשית גם מחוץ למקדש!

20 אמר ר' אושעיא: מדובר באותה קטורת הניתנת לאומנים בשכרן, שנעשתה כדינה בקודש, ואומנים אלו חזרו והקדישוה מנכסיהם. דתניא ששנויה משנה: הואיל ובכל שנה צריך להביא קטורת מהתרומה החדשה של מחצית השקל, מותר הקטרת, מה שנותר בסוף השנה, מה היו עושין בה? היו מפרישין ממנה בשיעור שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ולאחר שנתחללה קדושתה על המעות נותנין אותן את הקטורת לאומנין בשכרן, וחוזרים ולוקחין וקונים אותה מן האומנים מתרומה חדשה.

21 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: כיצד ייתכן להעמיד משנה זו באומן שהקדיש את מותר הקטורת שקיבל בשכרו? הא בכולהו מותרות תני הרי בכל המותרות הוא שונה שלאחר שנותנים אותם לאומנים בשכרם חוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה, ובכלל זה מותר הקטורת, כפי ששנינו זה עתה, והכא וכאן במקדיש נכסיו לא תני אינו שונה כן, ומכאן שאין מדובר בקטורת!

22 אלא אמר רב יוסף: מדובר פה באחד מסממני הקטרת, שאדם הקדיש בתוך נכסיו, ולא בקטורת שכבר נרקחה, שהיא אינה נעשית אלא בקודש, וכדברי ר' יוסי בר' חנינא.

23 ג תנו רבנן שנו חכמים: קטרת היתה נעשית משלש מאות ששים ושמונה מנה, כפי ששנינו לעיל; שלש מאות ששים וחמשה כנגד ימות שנת החמה, ועוד שלשה מנין יתירין על אלה, שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, לצורך הקטרה בקודש הקודשים, והשאר ניתנת לאומנין בשכרן.

24 כדתניא כמו ששנויה משנה: מותר הקטרת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותן את הקטורת לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין קונים אותה את הקטורת הזו מן האומנים מתרומת הלשכה של השנה הבאה.

25 תנו רבנן שנו חכמים: מותר הקטרת מאותם שלושה מנים שבכל שנה, הצטבר במשך השנים, כך שאחת לששים או לשבעים שנה, היו מפטמין אותה את הקטורת לשנה החדשה לחצאין, כלומר, לא היו צריכים אלא מחצית הכמות. לפיכך יחיד שפיטם קטורת לחצאין כדי להריח בה — חייב משום "והקטורת אשר תעשה, במתכונתה לא תעשו לכם" שמות ל, לז, דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן, סגן הכהנים.

26 והוסיף: אבל על פיטום שליש הכמות או רביע הכמות לא שמעתי. וחכמים אומרים: בכל יום מתקן קטורת לאותו יום במתכונתה, לפי היחס הראוי בין הסממנים השונים, והיה מכניס ומקטיר על מזבח הזהב.

27 ומעירים: מסייע ליה לו הדבר לרבא, שאמר רבא: שמן המשחה שפטמו לחצאין, על מנת לסוך בו — פטור, אבל הקטורת שפיטמה כדי להריח בה, אפילו לחצאין — חייב, דכתיב שנאמר: "והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם" שם — כל שתעשה, והא והרי אפשר דעבדה שעושה אותה פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

28 תנו רבנן שנו חכמים: היו מחזירין אותה את הקטורת למכתשת פעמים בשנה, בימות החמה מכניסים אותה פזורה — כדי שלא תתעפש, בימות הגשמים צבורה — כדי שלא תפוג ריחה. וכשהוא שוחק את הקטורת, היה השוחק אומר: "הדק היטב, היטב הדק", דברי אבא יוסי בן יוחנן.

29 והקטורת בשיעור שלש מנין יתירין על מנין ימות החמה שמהן כהן גדול מכניס מלא חפניו ביום הכפורים, נותן אותה למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה שוב, כדי שתהא דקה מן הדקה, כדתניא כמו ששנויה ברייתא: מה שנאמר ביום הכפורים "קטורת סמים דקה" ויקרא טז, יב, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "ושחקת ממנו הדק" שמות ל, לו, מה תלמוד לומר "דקה" — כדי שתהא דקה מן הדקה.

30 ביחס למה שאמר מר החכם בברייתא: כשהוא שוחק, אומר "היטב הדק, הדק היטב", מעירים: מסייע ליה לו הדבר לר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: כשם שהדיבור רע ליין, שכשמדברים בזמן עשיית היין — מזיק הדבר ליין, כן הדיבור יפה לבשמים.

31 א אמר ר' יוחנן: אחד עשר סממנין שנשנו בברייתא נאמרו לו למשה בסיני, שלא כולם כתובים בתורה. אמר רב הונא: מאי קראה מהו המקרא המלמד על אחד עשר הסממנים? שנאמר "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה" שמות ל, לד. "קח לך סמים" — הרי תרי שנים, ועוד "נטף ושחלת וחלבנה" — הא הרי חמשה, ו"סמים" אחריני אחרונים שכתובים שם — עוד חמשה, הא הרי עשרה, "ולבונה זכה" — חד אחד, הא חד סרי הרי אחד עשר.

32 ומקשים: ואימא ואמור ודרוש את הכתוב כך: "סמים" — כלל, "נטף ושחלת וחלבנה" — פרט, "סמים" — חזר וכלל, ולפי המידות שהתורה נדרשת בהן, כלל ופרט וכלל — אי אין אתה דן אלא כעין הפרט, ונאמר כך: מה הפרט המפורש, נטף ושחלת וחלבנה, דבר שקיטר ועולה, שעשנו מיתמר למעלה, וריחו נודף — אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף!

33 וכי תימא ואם תאמר, אם כן אם רק לצורך כלל ופרט, לכתוב קרא חד פרטא שיכתוב המקרא רק פרט אחד! לאיי, מיצרך צריכי לא כן, צריכים הם כולם, דאי כתב שאם היה כותב רק "נטף", שהוא מין אילן, הוה אמינא הייתי אומר: מין אילן — אין כן, אבל גידולי קרקע עשבים הצומחים מן הקרקע — לא, משום הכי כך כתב: "ושחלת" צפורן. ואי כתב ואם היה כותב רק: "ושחלת", הוה אמינא הייתי אומר: גידולי קרקע — אין כן, אבל מין אילן אימא אמור שלא, משום הכי כך כתב: "נטף".

34 וחלבנה לגופיה אתא לגופו בא, לומר שצריך להקטירה, מפני שריחה רע, ולא היינו עושים כן מדעתנו! ודוחים: אם כן, שדורשים פסוק זה ב"כלל ופרט וכלל", אין צורך ב"סמים" הראשון לשם כלל, מ"קח לך" בלבד נפקא ליה יוצא לו הכלל.

35 וחוזרים ושואלים: וכיצד מדייק אתה מן הפסוק אחד עשר סממנים? ואימא ואמור כך: "סמים" בתראי תרין נינהו כ"סמים" קדמאי "סמים" האחרונים שנים הם כ"סמים" הראשונים! ומשיבים: אם כן, נכתוב שיכתוב "סמים" "סמים" בהדי הדדי ביחד, ובסוף נכתוב שיכתוב "נטף ושחלת וחלבנה". אלא בא הדבר ללמד ש"סמים" האחרונים הם כנגד כל הראשונים.

36 ומעירים: החכם דבי מבית מדרשו של רבי ישמעאל תני שנה: "סמים" — כלל, "נטף שחלת וחלבנה" — פרט, "סמים" — חזר וכלל, כלל ופרט וכלל — אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף — אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף.

37 ויש לשאול: או אינו כן, אלא יש לפרש את הכלל האחרון בכלל כמו הכלל הראשון, ופרט האחרון בפרט כמו הפרט הראשון? על כך אמרת אומר אתה לאו, לא ניתן לומר כן. הא אין לך עליך לדון בלשון אחרון שהצעת, אלא בלשון ראשון.

38 ומבארים את הברייתא. אמר מר החכם: או אינו אלא כלל בכלל ראשון, ופרט בפרט ראשון? אמרת: לאו, הא אין עליך לדון. ושואלים: מאי קושיא מהי הקושיה "או אינו אלא כלל בכלל ראשון"? ומשיבים, הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו: שמא נאמר כי "סמים" בתראי תרי, כי סמים קדמאי תרין "סמים" האחרונים שנים הם, כמו ש"סמים" הראשונים הם שנים! הדר ושני כדשנין חזר ותירץ כמו שתירצנו קודם, שאם כן, נכתוב קרא יכתוב המקרא: "סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה".

39 ושואלים: ומאי ומהו ששאל "או אינו אלא... פרט בפרט ראשון"? ומשיבים: הכי קא קשיא ליה כך היה קשה לו: הואיל ולמדים אנו במידת "כלל ופרט וכלל", לכל שהוא מעין הפרט המפורש בכתוב, וכפי שנאמר לעיל שמיני אילנות ילפי למדים מן נטף, וגידולי קרקע ילפי למדים משחלת, אם כן, ולילפי נמי ושילמדו גם כן מלבונה זכה, דאייתי בחד צד שיש בה צד אחד, דניתי שיביא דבר שריחו נודף ואף על פי שאין קוטר ועולה!

40 הדר אמר חזר ואמר: אם כן, נכתוב קרא שיכתוב המקרא ללבונה זכה במיצעי באמצע, בין "סמים" הראשון ל"סמים" השני, יחד עם נטף ושחלת וחלבנה, ותילף מינה ותלמד ממנה. אלא, מתוך שנכתבה לאחר "סמים" השני — אין היא נדונת כפרט שבין שני הכללים.

41 ודוחים: אי כתביה אם היה כותב את לבונה זכה במיצעי באמצע, הויין תרי עשר הריהם שנים עשר סממנים: "סמים" — שנים, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה — ארבעה, וביחד ששה, ועוד ששה מ"סמים" הכתוב בסוף, ולפי המסורת יש רק אחד עשר. ומשיבים: אם כן, אם רק משום כך, נכתוב קרא שיכתוב המקרא לבונה זכה במיצעי באמצע, וחלבנה לבסוף. אלא ממה שהביא לבונה זכה לאחר "סמים" האחרון, למדנו כי אין למדים ממנה במידת כלל ופרט וכלל, ורק מה שקוטר ועולה כשר לקטורת. ריש לקיש אמר: מגופה של המילה "קטורת" למדים דין זה, שכן מה לשון "קטרת"? דבר שקוטר ועולה.

42 אמר רב חנא בר בזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל שמשתתפים בה בתענית ותפילה, אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ובכל זאת מנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא מכאן למדים זאת: "ואגדתו על ארץ יסדה" עמוס ט, ו, לומר, שבזמן שכולם מאוגדים יחד בארץ — אז היא מתייסדת ומתקיימת.

43 ב שנינו במשנתנו בין חייבי הכריתות: והסך בשמן המשחה. תנו רבנן שנו חכמים: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים — פטור, לגוים ולמתים — פטור. ושואלים: בשלמא נניח בהמה וכלים פטור, דכתיב שנאמר: "על בשר אדם לא ייסך" שמות ל, לב, ובהמה וכלים לאו אדם הוא; סך על מתים נמי גם כן פטור, שכיון דמית ליה שמת לו — מת מיקרי הוא נקרא, ולאו אדם. אלא סך על גוים, אמאי מדוע פטור? הא הרי אדם נינהו הם!

44 ומשיבים: לאיי לא כן הדבר, דכתיב שהרי נאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" יחזקאל לד, לא, לומר: אתם קרויין "אדם" ואין הגוים קרויין "אדם".

45 ומקשים: והכתיב והרי נאמר לגבי השלל שנלקח ממדין: "ונפש אדם ששה עשר אלף" במדבר לא, מ! אמר ליה לו: הכתוב ההוא בא לאפוקי להוציא בהמה, שנמנתה שם גם כן.

46 ושואלים, והכתיב והרי נאמר: "ואני לא אחוס על נינוה... אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם" יונה ד, יא, ולא היו מישראל! ומשיבים: הכתוב ההוא גם כן בא לאפוקי להוציא בהמה, שהרי נוסף מיד לאחר מכן: "ובהמה רבה".

47 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור טעם אחר מדוע הסך משמן המשחה על גוים פטור — כדקתני תנא קמיה כמו ששנה התנא לפני ר' אלעזר: כל שישנו בסך, שהוא מצווה שלא לסוך את עצמו או אחרים — ישנו בבל ייסך, אסור לסוך אותו, וכל שאינו בסך, וכגון גוי, שאינו מצווה באיסורי התורה — אינו בבל ייסך.

48 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים, לגוים ומתים — פטור, למלכים ולכהנים, לאחר שכבר נמשחו — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר. ושואלים: וכמה יסוך ויהא חייב? ר' מאיר אומר: כל שהוא, ר' יהודה אומר: כזית. ומקשים: והאמר והרי אמר ר' יהודה מתחילה כי הסך פטור, אם כן על מה הוא מתחייב? ומשיבים: כי כאשר פטר ר' יהודה — הרי זה גבי אצל מלכים וכהנים, גבי אצל הדיוט הוא מחייב. ושואלים: ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי במה הם חלוקים?

49 אמר ר' יוסף: בהא פליגי בזה הם חלוקים, ר' מאיר סבר סבור: "על בשר אדם לא ייסך" שמות ל, לב כתיב נאמר, וכתיב נאמר: "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו" שם לג, ומלשון האיסור יש ללמוד על חיוב הכרת, מה סיכה שאסר הכתוב היא בשיעור כל שהוא, שהרי לא מצאנו לה שיעור מוגדר — אף נתינה שנזכרה בחיוב הכרת כל שהוא.

50 ור' יהודה סבר סבור: ילפינן למדים אנו נתינה על זר מנתינה דעלמא שבכלל, מה נתינה דעלמא שבכלל שיעורה כזית, אף נתינה שעל זר — כזית. אבל סיכה שנצטוינו למימשח למשוח בו את המלכים וכהנים — דברי הכל אין לה שיעור, והיא כל שהוא. ואמר

51 רב יוסף: במאי פליגי במה חלוקים ר' מאיר ור' יהודה גבי אצל מלכים וכהנים האם חייבים על סיכתם? ר' מאיר סבר סבור: "ואשר יתן ממנו על זר" כתיב נאמר, ומלך וכהן השתא זרים נינהו עכשיו זרים הם, ששוב אין צורך לקיים בהם משיחה. ור' יהודה סבר סבור: לענין האיסור לתת ממנו על זר בעינן עד דאיכא צריכים אנו עד שיש בו זר מתחלתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו מתחילה לא זרים היו, שהרי בתחילה נמשחו בשמן המשחה.

52 אמר רב איקא בריה בנו של רב אמי: ואזדו לטעמייהו והולכים בזה ר' מאיר ור' יהודה לטעמיהם, דתניא ששנויה ברייתא: